אהבה

במובן הישן

“כמה עצוב שהם נפגשים באמת רק בסוף, כשההוא כבר גדם והשני זקן עייף מהחיים וכל מה שנותר להם לעשות יחד זה לשבת ולנוח ולחכות לקץ.
זאת אהבה? אחד שנותן בלי גבול עד שלא נותר ממנו דבר ואחר שלוקח בלי הכרה ושניהם לא מתעוררים אפילו עד הקץ המר. “אלוהים הוא אהבה”, אמר האדם לעצמו וחמס את האדמה וכל מה שהיא נותנת, אני מזכירה לעצמי.”

למדנו אהבה כהדדיות. כריקוד משותף.
למדנו שזו תנועה של תשומת לב עמוקה זה מזה והשתאות מן היופי של האהוב.
למדנו שזהו המפגש שחיכינו לו, כדי שישלים, ישמור, יספק, יפתח ויאפשר לנו לדעת שאנחנו אהובים לתמיד, בדיוק כמו שאנחנו.
למדנו שאהבה מאפשר לסמוך. לסמוך באמת.

במובן החדש והמתחדש

אהבה היא המפגש עם אחר שפורט על הרבה מיתרים בתוכי.
הוא מזמין אותי, בעצם מי שהוא, להתעורר אל ניגונים שלא הכרתי.
לפעמים הם יהיו מוזרים.
לפעמים יאתגרו את האמונות הבסיסיות ביותר שלי (כמו הדדיות. כמו צדק. כמו אחריות. כמו התמסרות).
לפעמים הניגונים האלה בכלל ישמעו כזיופים
ולפעמים הם יפחידו
ויכאיבו נורא.
לפעמים הם ירגשו את נפשינו וליבנו, את כל מאודינו
ולפעמים הם יעוררו בנו שמחה, שלא נדע שהגוף יכול לשאת.

אם ניתן לניגון להשפיע ממש,
אם ניתן לו לפרק, למוסס ולפכח
אם לא נעמוד על שלנו
אלא ניפתח למתגלה-
נעמוד מול אהבה זכה
שלא נוכל להתנגד עוד ליופי שלה
ולמרות שההגיון לא יקבל
והשכל יזהיר,
נדע שהיא האמת.

לעיון נוסף – ערכים קשורים

בדידות, אמת, גבול, התחשבות, וודאות