קלקול

במובן הישן

קילקול במובן הישן הוא יציאה מן הסדר, נזק שנגרם מחריגה מן המקובל והבטוח, הפרה של הצפוי והמוכר.

אנחנו עובדים מול תמונות של הרצוי והנכון, שהמציא השכל החושב וההגיוני. ההגיון של השכל פועל על פי אמות מידה קבועות מראש שהוא בטעות מאמין שהם האמת היחידה. קילקול הוא מה שההיגיון איננו יכול להסביר, השכל איננו יכול להבין והחושים לא יכולים להסתפק בו ועל ידו.

קילקול מופיע כסכנה ולכן המטרה המיידית היא לתקן את המקולקל, להשיב את הסדר על כנו, להחזיר את הדברים למסלולם ולשלוט בדברים, כך שקילקול, סטייה, הפרעה, לא יתרחשו שוב.

עולם שכזה חוזר על עצמו, לא מאפשר לחדש להתרחש, כל מה שאיננו מוכר מופיע כאיום והחזרה שוב ושוב על אותם הארועים ואותן ההתנהגויות, נתפסת כהוכחה לביטחון ויציבות.

בפועל זהו עולם הולך ונירקב, שמאבקי כוח יצוצו בו אם אין רשות למחלוקת, לשובבות ולפריצות דרך. המימד הנסתר, המתגלה, נתפס בו כלא אמיתי והעוסק בו, נראה כחסר אחריות

במובן החדש והמתחדש

קילקול במובן החדש והמתחדש הוא התכחשות והתעלמות מכוונת, מן הטבע האמיתי של הדברים. התעלמות מן המקור ומן המשמעות שהוא העניק לדברים, מן התנועה שהוא יצר בהם.

קילקול במובן החדש והמתחדש הוא העיוות שיוצרת התרחקות מן הצורה המקורית של הדברים, לפני שהמיינד וכוחות בעלי מעמד והשפעה ניסו לההשכיח את האמת ולשכנע בסיפור חלופי.

כאן ההתיחסות למקולקל איננה ביחס לאמות מידה שהמציא האדם או למסגרת התייחסות ומשמעות שהוא יצר או נתן לדברים.

כאן ההתיחסות היא לאמת הגדולה והמופלאה, שלא ניתן להבין אותה אבל ניתן לדעת אותה מתוכינו, מתוך הלב החושב ולשרת אותה.

“כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה – שוב אינה אמת” – רבי מנחם מנדל מקוצק

לעיון נוסף – ערכים קשורים

יאוש, כאב, מדוייק, נכון